שלמה ילוז
 | |
| לידה |
1909 י"ז בשבט ה'תרס"ט טבריה |
|---|---|
| פטירה |
1984 (בגיל 75 בערך) ה' בחשוון ה'תשמ"ה |
| מדינה |
ישראל  |
| מקום פעילות | טבריה, אשדוד וחיפה בישראל, קזבלנקה ורבאט במרוקו, טהראן באיראן ולוב |
| תקופת הפעילות |
?–1984 |
| תחומי עיסוק | רבנות ודיינות |
| רבותיו | יעקב חי זריהן |
  | |
הרב שלמה ילוז[1] (8 בינואר 1909–31 באוקטובר 1984) היה אב בית דין ורבה הראשי של לוב, ראש מוסדות "אוצר התורה" בקזבלנקה שבמרוקו, דיין בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, אב בית הדין הרבני האזורי באשדוד וחבר הוועד הפועל הציוני.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בטבריה ב-8 בינואר 1909 (י"ז בשבט ה'תרס"ט) לשמחה ולרב דוד ילוז, בן למשפחה שמוצאה ממזרח מרוקו. סבו היה הרב רפאל חיים ילוז בן הרב דוד יחיא ילוז. בילדותו למד בתלמוד תורה של עדת הספרדים בעיר, ובגיל 13 עבר יחד עם קבוצת תלמידים מטעם הת"ת ללמוד אצל הרב משה מאיר חי אליקים. כשהתבגר החל ללמוד בישיבת "רבי מאיר בעל הנס" של העדה הספרדית בעיר, ובהמשך אצל הרב אליהו ילוז. לאחר סיום לימודיו נישא לאסתר בת הרב מאיר ועקנין, ובשנת 1928 (ה'תרפ"ח) הוסמך לרבנות ולהוראה על ידי רבני טבריה - הרב יעקב חי זריהן והרב אשר זאב ורנר. בהמשך אותה שנה הוסמך לרבנות גם על ידי הרבנים הראשיים - הרב יעקב מאיר והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
בחודש יולי 1946 (ה'תש"ו) עבר להתגורר בטריפולי שבלוב, ומונה לשמש כאב בית הדין והרב הראשי של יהדות לוב בהמלצת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ואברהם אלמליח. בתפקיד זה שימש במשך כשלוש שנים, עד לחודש יולי 1949 (ה'תש"ט). בלוב תיקן מספר תקנות לטובת הקהילה היהודית, וחידש בה את מערכת החינוך לאחר שנפגעה במלחמת העולם השנייה. בשנות פעילותו הקים בטריפולי את ישיבת "נווה שלום" וסמינר למורים הראשון מסוגו בצפון אפריקה, והעמיד בראשו את הרב ד"ר משה אוירבך ובנו הרב שמואל.
בסוף שנת 1949 (ה'תש"ט) עבר להתגורר בקזבלנקה שבמרוקו, ועמד בראש מוסדות "אוצר התורה" בעיר. בשנת 1954 (ה'תשי"ד) שימש כראש המדרשה הגבוהה לרבנים ודיינים, ור"מ לתלמוד והלכה בעיר רבאט. בין יתר פעילותו במרוקו ובלוב, שימש גם כחבר בוועד הפועל הציוני.
בחודש ינואר 1963 (ה'תשכ"ג) עלה לישראל עם אשתו ובנו הקטן והשתכן בחיפה. בחודש יוני 1965 (ה'תשכ"ה) מונה לשמש כדיין בבית הדין הרבני האזורי בעיר, לאחר שנבחן לכך מחדש. בחודש דצמבר 1967 (כסלו ה'תשכ"ז) נשלח על ידי משרד הדתות לטהראן שבאיראן, כדי להקים בעיר בית דין מקומי ולעמוד בראשו, ולסדר מספר תיקים שהמתינו לפתרון. חזר לישראל והמשיך בתפקידו בבית הדין הרבני האזורי בחיפה. בתחילת חודש מרץ 1971 (אדר ה'תשל״א) עבר להתגורר באשדוד ומונה לשמש כאב בית הדין הרבני האזורי, ורב בית הכנסת "אהבה ואחווה" בעיר.
נמנה עם עשרת הרבנים שפסקו להיתר בעילום שמם בפרשת האח והאחות, ושעל חוות דעתם ביסס הרב שלמה גורן את ההיתר המפורסם בפרשה[2]
הלך לעולמו ב-31 באוקטובר 1984 (ה' בחשון ה'תשמ"ה).
מילדיו: ד"ר רפאל ילוז, קרדיולוג; ד"ר אביעזר ילוז, רופא ילדים; ד"ר מיכל דנינו-ילוז, רופאת שיניים; מרים חן-ילוז, הנשואה לד"ר דוד חן.
חיבוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אשר לשלמה - שו"ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך במספר חלקים, יצא לאור על ידי הרב יצחק ברדא, בני ברק ה'תשמ"ה
חיבורים נוספים שלו הודפסו במספר ירחונים תורניים:
- קובץ שבילין, בעניין אלמנה וגרושה באיסור בת אחת כיצד, תשרי ה'תשכ"ה;
- קובץ נועם, במה לבירור בעיות בהלכה, ירושלים ה'תשל״א;
- קובץ לזכרו של הרב אליהו פרדס, בעניין עיכוב נסיעת הבעל למרחקים, בהוצאת המחלקה לתרבות תורנית בעיריית ירושלים, ה'תשל"ד.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תולדות חייו בספרו אשר לשלמה, בני ברק ה'תשמ"ה, חלק א' (עמ' 17 - 27)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חכם שלמה ילוז, באתר החכם היומי
- ספרו "אשר לשלמה", באתר HebrewBooks
- שלמה ילוז, באתר "החכם היומי"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לעיתים אילוז
- ^ הרב איתם הנקין, "זה פאליטיק, לא הלכה" – הרב שלמה גורן, פרשת "האח והאחות" והרב יוסף אליהו הענקין באתר ספריית אסיף